על שינויים שקורים בהדרגה ובבת אחת

[הערת טריגרים - בטקסטים שבעיקרם אינם נוגעים בפוליטיקה נפיצה, כמו הטקסט הזה, אם אגע בפוליטיקה נפיצה זה יהיה בסוף הפוסט, כדי שמי שרוצה לקרוא אבל נמאס לו מעניני ביבי ושות' יוכל לקרוא בנחת.]

שינוים גדולים קורים סביבנו, שינויים גדולים קורים לעתים גם בתוכי, וזה מביא אותי למחשבה איך השינויים האלו קורים, השאלה היא האם דברים משתנים בגלל גורם אחד מכריע, עיקרי, או בגלל הצטברות של דברים?

ואני מרגיש שגם זה נכון לעתים, וגם זה נכון לעתים, במחשבה על עצמך אתה לפעמים מרגיש שיש משהו מכריע שאם יטופל "הכל יהיה אחרת", ומצד שני לפעמים הצטברות של שינויים היא שגורמת לאפקט השינוי המשמעותי.

המחשבה הזו מעלה לי כאסוציאציה שיר של יהודה עמיחי

לא כברוש

לֹא כַּבְּרוֹש,לֹא בְּבַת אֶחָת,

לֹא כֻּלִּי,אֶלָּא כַּדֶּשֶא,

בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת-יְרֻקּוֹת,

לִהְיוֹת מֻסְתָּר כְּהַרְבֶּה יְלָדִים בַּמִּשְחָק וְאֶחָד מְחַפֵּש.

וְלֹא כַּגֶּבֶר הַיָּחִיד, כְּבֶן-קִיש,

שֶמְּצָאוּהוּ רַבִּים וְעָשוּ אוֹתוֹ לְמֶלֶךְ.

אֶלָּא כַּגֶּשֶם בְּהַרְבֶּה מְקוֹמוֹת מֵעֲנָנִים רַבִּים,

לְהִתְחַלְחֵל, לִהְיוֹת שְתוּי פִּיּוֹת רַבִּים,

לִהְיוֹת נָשוּם כָּאֲוִיר בַּשָּנָה  וּמְפֻזָּר כִּפְרִיחָה בָּאָבִיב.

לֹא הַצִּלְצוּל הַחַד,

הַמְּעוֹרֵר בְּשַּעַר הָרוֹפֵא הַתּוֹרָן,

אֶלָּא בִּדְפִיקוֹת, בְּהַרְבֶּה אֶשְנַבִּים

בִּכְנִיסוֹת צְדָדִיּוֹת, בְּהַרְבֶּה דְּפִיקוּת לֵב.

וְאַחַר-כָּךְ הַיְּצִיאָה הַשְּקֵטָה,

כֶּעָשָן בְּלִי תְּרוּעָה, שַר מִתְפַּטֵּר,

יְלָדִים עֲיֵפִים מִמִּשְחָק,

אֶבֶן בַּגִּלְגּוּלִים הָאַחֲרוֹנִים לְאַחַר הַמּוֹרָד הַתָּלוּל,

בַּמָּקוֹם שֶמַּתְחִיל מִישוֹר הַוִּתּוּר הַגָּדוֹל,

אֲשֶר מִמֶּנּוּ,כַּתְּפִלּוֹת הַמִּתְקַבְּלוֹת,

עוֹֹלֶה אָבָק בְּהַרְבֶּה רִבּוֹא גַּרְגִּירִים.

ככה אני מעדיף, הרבה מעשים "קטנים".

ומול עמיחי והעדפותיו, שרה כנסיית השכל בשירה נהדר "ידיים למעלה"

(גם הקליף של השיר מרגש אותי, אני מזהה את המקומות בשדרות בהן הוא צולם).

ש"החיים הם עוד זורמים אל תוך משפט אחד מכריע".

השאלה הזו: "מה עושה שינוי?" מלווה אותי הרבה גם בתוכי פנימה, וגם לגבי אחרים שיוצא לי ללוות בחייהם (כמנחה או כשותף לחיים), ועולה לי גם לגבי שאלות חברתיות.

העמדה החברתית-פוליטית שלי בטוחה שמדינת רווחה רחבה היא תנאי מרכזי שמאפשר חיים טובים לרוב האנשים, חיים עשירים בהתנסויות, חויות, יחסים ועוד...

אבל מהי מדינת רווחה רחבה בעצם? היא אוסף של הרבה ענינים "קטנים" שיחד יוצרים את הסה"כ שיוצר תחושה כללית טובה.

אם ניקח למשל את הביטוי החשוב ש"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו", נראה שבמדינת רווחה נרחבת יש פשוט הרבה מבוגרים שבאים לידי קשר עם הילד ויכולים להיות אלו עליהם הוא נשען – מלבד המשפחה: בביה"ס, במתנ"ס, בתנועת הנוער ועוד....

הסיוכי שיהיה מי ש"יאמין בו" גדל מאד, ומכאן הסיכוי שלא ידרדר, וכך מדינת הרווחה הרחבה מניעה את החברה למקום טוב יותר.

אפשר להביא המון דוגמאות למה מדינת הרווחה הרחבה עושה הרבה טוב, גם אם נוכל להביא הרבה דוגמאות למקומות המבוזבזים שבה.

אותה מדינת רווחה רחבה ממש מתחברת לי לאותו " דֶּשֶא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת-יְרֻקּוֹת..." של עמיחי.

המחשבה על הדשא לעומת הברוש מבהירה לי עוד מחשבות בשאלה של איזו חברה רצויה לנו כאן.

בויכוח בין תומכי מדינת הרווחה הרחבה, לבין תומכי "ממשלה מצומצמת" (אין הכוונה דווקא למספר השרים אלא לחלק מהתוצר שעובר דרך הממשלה, נגבה במיסוי ומחולק בשרותים) נזרקים מכאן ומכאן יתרונות ומוראות מדינת הרווחה.

[נראה שכדאי רגע להרחיב – מהי מדינת הרווחה, אלו לא רק שרותי הרווחה, אלא גם שרותי הבריאות, החינוך, התחבורה, המשטרה והמשפט, כיבוי האש ועוד עשרות דברים שהמדינה מעורבת בהם אם "מלא-מלא", ואם בתשתיות, ואם...   אם תרשמו לעצמכם בפירוט את כל התחומים ותת התחומים שבהם הממשלה מעורבת, זה בהחלט יסביר תקציב מדינה של כ 600 מיליארד ₪ בישראל]

ואכן, בכל שיטה חברתית יש יתרונות וחסרונות, אין שיטה זו או זו שהיא מושלמת לגמרי, אני מעדיף לחשוב מהי השיטה שיש בה יותר יתרונות, ושבסה"כ היא טובה יותר.

ולהרגשתי מדינת רווחה נרחבת טובה בהרבה על "ממשלה מצומצמת".

בהרבה.

ודווקא בזכות שהיא מאפשרת

כַּגֶּשֶם בְּהַרְבֶּה מְקוֹמוֹת מֵעֲנָנִים רַבִּים,

לְהִתְחַלְחֵל, לִהְיוֹת שְתוּי פִּיּוֹת רַבִּים,

לִהְיוֹת נָשוּם כָּאֲוִיר בַּשָּנָה  וּמְפֻזָּר כִּפְרִיחָה בָּאָבִיב.

בשביל לרצות להיות כדשא, ולא כברוש, צריך איזשהו אורך-רוח, צריך איזושהי סבלנות שמאפשרת רוחב ראיה, נדמה לי שככל שאנחנו חיים במצב יותר פוגעני, הישרדותי, תהיה בנו נטיה לראות את הדברים יותר בחדות של "הגורם האחד" (וזה יהיה גם נכון יותר במציאות חיינו במידה רבה..) וככל שמצבנו יותר "בורגני" [כלומר, יש לנו מידה מסוימת של רזרבות שמאפשרות שלא להיות רק בהישרדות] נושפע יותר מריבוי דברים קטנים.

לסיום המחשבה הזו אפשר לעבור לפוליטיקה הנפיצה

במאבק שמתנהל היום בישראל בין ממשלת הימין מלא-מלא, לבין המחנה שלי, [שבעיני הוא מחנה הדמוקרטיה, הנורמליות, והסיכוי לחיים הגונים]. גם כאן יש שאלות של "גורם מרכזי" או הרבה הרבה גורמים.

כאן אני בטוח, למשל, שחייבים להזיז את ביבי מהשליטה שהצליח ליצור לעצמו. ושאם לא נזיז אותו הרוע ימשיך לגדול.

ביבי משול בעיני לכור גרעיני שדולף קרינה רדיואקטיבית, ואי-אפשר לעצור את נזקיה עד שלא חוסמים את הכור.  ביבי הוא הכור הרדיואקטיבי.

ומצד שני הדיקטטורה שביבי ושותפיו מנסים לייצר לא נוצרת באף חוק יחיד, אלא באוסף חוקים שכל אחד מהם מחזק את הרוע ומחליש את האפשרות לעצרו.

וביבי ושותפיו פועלים שנים ארוכות להחלשת מדינת הרווחה, להחלשת המערכות הציבוריות, ובשנים האחרונות בעיקר להחלשת מערכות החוק והמשפט.

מאילו מהלכים מורכב המהלך הגדול של נתניהו?

מצד אחד ממהלכים גדולים [שבתוכם גדולת "המלך" - "היחיד שאין בלתו"]

ומצד שני מאלפי מהלכים "קטנים" שמכרסמים בעוד ועוד מערכות.

(רק אתמול בערב היתה כתבה באחד הערוצים על קריסת מערכי בריאות הנפש.. קריסה של ממש.)

עוד כרסום ועוד כרסום עד שמגיע "הקש ששובר את גב הגמל".