הסיפור האיראני מול כוחנות צריך כוח + אפשרות לשינוי.

22.6.25

אז מה הסיפור של המלחמה שלנו באיראן? 

חשוב לי להגיד שאין לי ידע מיוחד, אך יש לי כמה הבנות להוסיף ל"שיחה" בנושא.

שאלה ראשונה היא האם ישראל היתה צריכה להתקיף או לא, ואם צריך/אפשר למנוע את הגרעין האיראני, ואם צריך לפעול לשינוי המשטר שם.

ברור לי שמשטר הדיכוי האיראני הוא מרושע, וראוי מאד שיעבור מהעולם.

שימו-לב שלי חשוב שתהיה שם דמוקרטיה, יותר מאשר השאלה אם יהיה שם משטר פרו-ישראלי, פרו-אמריקאי.

יש מקומות בעולם שהם פרו-ישראלים, פרו-אמריקאים (במיוחד בזמן שלטון הימין כאן ושם) שהם בושה לעולם ולנו.

מעולם לא יצאו שתי מדינות דמוקרטיות למלחמה זו בזו.

וזו רק אחת הסיבות שעדיף דמוקרטיה בכל מקום בעולם.

אז מה עם איראן?

אם יש סיכוי לערער את המשטר, ולעצור את תכונית הגרעין הצבאי – מצוין.

מול דיקטטורים צריך להפעיל כוח, אין ברירה.

אלא שכדי שהכוח יהיה יעיל, עליו להיות מופעל רק מול הדיקטטורה ולא מול כל העם, שכן – אין סיכוי לשינוי אם לא מאמינים ומאפשרים לכוחות אחרים לעלות.

וכאן הסכנה בישראל, הסכנה היא ביהירות, בהיבריס, שאם נראה ש"הולך לנו" (וכרגע נראה שהולך לנו בגדול), אז לא נדע לעצור בזמן.

כך היה בלבנון ב 1982, היו רבים ששמחו שבאנו... וזה התחלף ככל שנשארנו..

כך היה אפילו בשטחים בחלק מהשנים, כך בעזה עכשיו.

הולך לנו ואז אנחנו מגזימים את כוחנו, ומגזימים ביכולת של הכוחנות לשנות.

ושם בדרך-כלל נכנסים אלו שבטוחים ש"אין אף אחד לבנות איתו שלום" ואז מונעים את האפשרות שיצמח משהו עצמאי, משהו שהאינטרס שלו יהיה שלום איתנו, ולא האינטרס המפוחד שלו.

הפרשנויות – בין רידוד ופשטנות לעומק

היהירות וההיבריס עולים בענק מהרבה מהפרשנים לעניני איראן

חלק מהם מרדדים כלכך את השיח, ומשאירים אות בין "כולם שונאים אותנו" (כי הם מוסלמים, שיעים...) לבין כולם מאושרים ומעריצים את ביבי וטראמפ ומחכים שנשחרר אותם..

אני ממליץ לקרוא  את  תמר עילם-גינדין המעולה, אורית פרלוב בדה-מרקר, את דנה שמח בפייסבוק ובטויטר, את אורלי נוי..

פרשן טוב יהיה זה שיגיד שהוא לא לגמרי יודע, שהוא לא בטוח...

תחשבו על-זה, האם כל אחד מאיתנו הוא פרשן מדויק לעניני ישראל? והרי אנחנו ישראלים אז האם באמת "אנחנו יודעים מה קורה כאן"? "מה הישראלים חושבים"?

אנחנו לא, אנחנו יודעים יותר ממישהו שכלל לא חי כאן.. אבל הגיוני שנדע רק חלק מהלכי-הרוח.

ארחיק ואומר שאני אפילו לא פרשן טוב מספיק של פלמחים, של עין השלושה...

ואני למרות שאני יודע יותר ממי שלא היה שם אפפעם.

פרשן טוב מזהה מצד אחד את הריבוי והגיוון, וכך לא מרדד הכל לדעות קדומות פשטניות, ומצד שני מזהה מגמות, מזהה קוי מתאר מרכזיים שעוזרים להבין מה קורה.

פרשנות פוליטית מיוחדת ומסקרנת

אדם רז כתב בשישי הזה ב"הארץ" רעיון מהפכני: נתניהו נלחם באיראן כל השנים, וגם עכשיו, כדי להניע אותם אל הפצצה, ולא כדי למנוע מהם את הפצצה.

(מי שרוצה את הטור שלו יוכל לקבל ממני במייל נפרד)

אני מכיר את הרעיון הזה, שאומר שיש פוליטיקאים שעושים הפוך ממה שהם אומרים, ובכוונה, ושיש פוליטיקאים שרוצים את המזה"ת גרעיני.

(אני לא רוצה גרעין וברור לי שזה נורא).

אני מכיר את הניתוח הפוליטי הזה שנים ארוכות[1], והוא נראה לי אפשרי מאד.

אם זה נכון, ונתניהו פועל במרץ כדי שאיראן תהיה גרעינית, הוא עושה זאת כדי שישראל תוכל להצהיר על גרעיניותה בפה מלא.   הפרדוקס הוא שאם נשאל את רוב הישראלים מה דעתם הם יגידו:

א.    אתה בוגד שאתה בכלל מעלה את האפשרות הזו על הדעת

ב.     אם האפשרות תצליח היא דווקא טובה מאד (רוב הישראלים בטוחים – בטעות לדעתי – שהגרעין מגן עלינו..)

איפה עוד זה קרה?   בדיוק, בחיזוק החמאס.

נתניהו חיזק את החמאס, כדי לחסל כל אפשרות של התקדמות לפיוס ושלום עם הפלסטינים.

שימו-לב למשהו מענין, תשאלו את עצמכם בכנות מתי הבנתם שזה "הדיל" של נתניהו, תגלו שלקח לכם כמה שנים לקבל שמישהו מחזק את האויב ככה בכוונה תחילה.

אני למשל, שהתפיסה הזו לא זרה לי (בזכות לימודי ב"חוג אורנים"), בכל זאת חשבתי אותה רק כמה שנים אחרי שהתחילה, כשבר חפץ מקיבוץ נירים הציע שזה מה שנתניהו עושה....

אז למה כלכך קשה לזהות אותה?

כי כששואפי המלחמה עושים קואליציה – הם עושים אותה ע"י מלחמה אחד בשני, מלחמה בה כל צד מתחזק בתוך מדינתו.  (זו ה"קואליציה" שביניהם), ולכן קשה לראות את שיתוף-הפעולה שלהם.

אבל הוא קיים בהמון מקרים.

ומצד שני, כששואפי הפיוס עושים קואליציה, הם פועלים לשיתוף פעולה גלוי עם "הצד השני", וזה תמיד מסובך, כי תמיד "הצד השני" בא יחד עם כל ה"רעים" שיש איתו בתוך אותה מדינה.

להרוס תמיד יותר קל

[1] אולי אכתוב פוסט על דרך הניתוח הפוליטי הזו, של "חוג אורנים".