הכאבים של הנסיון להשפיע על החברה

כל שבת אני בשאלה עם עצמי: ללכת או לא ללכת?   להפגנה כמובן,

כי ברור שחייבים, שצריך.    ומצד שני אין כבר כח.

עד מתי?

ועכשיו כשהמאבק בשיאו אז ההתלבטות היא דחופה יותר.

כאב גדול אחר הוא כאב התחושה ש"זה לא מזיז לאף אחד", למה אנחנו מתאמצים... אני מנחם את עצמי שמשהו ששמעתי פעם מיוסי דהאן באחת ההפגנות הקטנות בהן הפגנו יחד – ש"אתה אף פעם לא יודע מתי דברים יקרו", "המחויבות שלנו היא להמשיך לנסות להניע אותם".

אותי זה עודד...

שנה/שנתיים אחרי זה הגיעה דפני ליף והראתה שאתה באמת לא יודע מה יניע משהו...

איזו התרגשות היה הקיץ של 2011.

איזו תחושה שמשהו גדול קורה.   ואכן קרה ואם אני מדמיין עכשיו ציניות ולעג של חלק מהקוראים – זה חלק מכאבי הנסיון להשפיע...

גם כשאתה מצליח – כמה אתה משפיע לחיוב?

בסטייה קצרה אני רוצה לרפרר לספר שקראתי של סטיבן פריי שנקרא "עושים הסטוריה" ובו יש שניים שמצליחים לשנות משהו נוראה בהסטוריה... ומגלים שההסטוריה שנוצרת רעה אולי יותר.   שווה לקרוא.

אני נזכר עכשיו בסדרה אמריקאית (בינתיים בררתי ושמה 22.11.1963) ששיחקה עם אותו נושא, על מישהו שבמקרה חוזר לעבר שלפני רצח קנדי, ומצליח למנוע אותו, אך כשהוא חוזר להווה מתברר שב 1964 נבחר ניקסון והצליח להרוס את ארה"ב במהירות.

כאב ענק הוא התחושה ש"הצד השני" כמעט לא דובר את אותה מציאות שאתה רואה, כמעט אין שיחה אמיתית על האפשרויות, ואת זה אני כותב כמישהו שפוגש בסדנאות של "אחדות" אנשים מעמדות רחוקות מאד ממני.

כאב גדול עוד יותר בשבילי הוא כאב הפחד ממה שנדמה כהתפתחות רעה מאד של המשטרה, שרבים משוטריה רואים בציבור הליברלי אויבים של ממש.

זה מזכיר לי ביקור בצפון צ'ילה, ב"טיול הגדול" של 1985-6, שם עדיין שלטה הדיקטטורה של פינושה, נסענו במיניבוס ולפתע עבר רכב של חיילים, שמתי-לב למבטים של יושבי המיניבוס, וראיתי את הפחד, שמחתי כלכך אז שאצלנו אני לא צריך לפחד מהחיילים, שאין את אותה הפרדה מסוכנת.

כואב הלב.