על המידתיות 1: יהדות וכח

זהו פוסט מס' 1 בעניני מידתיות, כי נראה לי שיש המון מה לחשוב בנושא..

עפרי אילני כתב במוסף סופהשבוע של הארץ 27.6.25 טור מצוין (מי שאין לו מנוי ורוצה את הטור מוזמן לבקש ממני) על הסיבה העיקרית שלא תאפשר לישראל להיות האימפריה שהיא נראית כרגע במזה"ת.

ההסבר שלו אומר כך – אימפריות תמיד הפעילו כוח, אבל גם "כוח רך", כוח של השפעה תרבותית על העמים עליהם שלטה.

לטעמו "היהדות" לא יודעת לעשות את זה, כי מבסיסה היא חד מימדית בנוגע למה עמים אחרים צריכים לעשות: להתגייר.

הוא מביא כדוגמא את אלכסנדר ינאי, מגדולי הכובשים היהודים (מבית חשמונאי) שכבש את אדום והכריח את כל הגברים שם לעשות ברית-מילה וכך להתגייר.  (מזה הגיעו בהמשך אדומים-יהודים כמו הורדוס).

תגידו, מה פתאום! הרי היהדות לא מחפשת לגייר בכלל...

....צודקים, אבל זה רק אחרי שהיהדות כבר היתה חסרת-כוח, חסרת ריבונות ולכן חסרת-כוח.

ומה שקרה באלפיים שנות חוסר-כוח אלו הוא שהיהדות כלל לא עיבדה שאלות של כוח.

לא עיבדה באופן תרבותי את השאלה מה עושים עם כוח.

והנה התוצאה – היהדות שחזרה להיות חזקה - רבים מבניה, בעיקר הדתיים שבתוכנו – שיכורי כוח ולא יודעים גבול.

זה הרעיון המרכזי של הפוסט הזה – כדי להיות מסוגלים להיות מידתיים בהפעלת-כוח, צריך להתאמן במידתיות.

היהדות העתיקה היתה כוחנית כמו כל האחרים בעת העתיקה (תקראו תנ"ך, סיפורי הכיבוש וההשמדה רבים מספור).

והיהדות שאחריה הפכה לחסרת-כוח.

כמעט שלא היתה אפשרות ללמוד את הגמישות שבהפעלת הכוח, את המידתיות.

הדבר דומה לאנשים שגדלו בחברה נוקשה, בה ההורים קבעו חוקים ללא שיח עם הילדים, כשהילדים האלו הופכים להורים, ואם למזלם העולם השתנה לליברלי יותר[1] – הרבה פעמים הם לא יודעים לשים גבול לילדיהם, הם או נוקשים מאד כמו שגדלו, או ותרנים לגמרי ולא מסוגלים לשים גבול.

בשני המקרים הנזק גדול.

נחזור רגע ל"יהדות" ולחוסר הנסיון והידע התרבותי בהפעלת כוח מידתית.

אם נבדוק נראה שהציונות לא היתה כזו מתחילתה, יותר-מדויק, מתחילתה היו בה זרמים שונים, מגמות שונות, אך הכוח המוביל שבה: הרצל, ויצמן, תנועת העבודה... כולם ידעו לחשוב על מידתיות בהפעלת הכוח.

והנה בעשורים האחרונים אנחנו חווים את עלית המחשבה הכוחנית באופן רדיקלי.

זה בא יחד עם עלית הליכוד, הימין, (שבכל מקום בעולם הוא יותר כוחני), אבל בעיקר המחנה הדתי על שלוחותיו השונות:

• הדתיים-לאומיים מככבים בחשיבה הכוחנית הנוכחית (ובמיוחד החרד"לים)

• החרדים היו פעם אנטי-כוחניים והפכו לכוחניים מאד, (וגם זה תולדה של אי-אימון במידתיות)

• המסורתיים מתחלקים לשניים – אלו שעם הליכוד, כוחניים ב"הצדקה" יהודית, אלו שליברלים – פחות.

והנה אנחנו רואים שרוב אלו שמסבירים לעצמם את החיים בעזרת "היהדות" – מסבירים אותה בכוחניות ללא מידה.

ואילו אלו שידעו שיש מידה לדברים, שאבו את הבנתם מ"חוכמת העולם", מהנאורות והשפעותיה.

מה עושה את "היהדות" לחסרת-מידתיות בעניני כוח?

להבנתי שני דברים:

א.    בגלל 200 שנות אי-כוח שלטוני, לא התפתחה חשיבה בתחום.

ב.     הדת מעצם טבעה קצת יותר "אינסופית" ומטאפיסית במחשבתה.     – בענין זה אפשר לראות שלא רק בענין הפעלת כוח כלפי אחרים "אין גבול"[2]  ואין מעצורים, בהמון דברים המערכת הדתית לא יודעת לעצור את עצמה.

קחו למשל את ענין התחבורה הציבורית בשבת, האם דתיים לא יכולים לחיות ליד תחבורה ציבורית שנוסעת בשבת? יכולים, בטח שיכולים, והרי חרדים נוסעים בsubway בניויורק למרות שהיא עובדת גם בשבת.

יכולים, ברור שיכולים....

אלא שאם שואלים אותם, (והרי אם הם בקואליציה אז הם שותפים, אז שואלים) אז הם מרגישים מחויבים להגיד !לא!   

אין את היכולת הפנימית להגיד: זה ענין שלכם, לא שלי.

אין את היכולת הפנימית לעצור, להגיד – עד כאן.

יותר מדויק, יש יכולת אך היא מגיע מאוחר מאוחר מדי, יכולת לא מידתית.

מהי חשיבה והתנהגות הומניסטים? קודם כל מידתיות.

[1] בישראל רואים את זה על הרבה משפחות שבאו מחברות מסורתיות, כשישראל הופכת בהדרגה לליברלית יותר, המפגש הזה עושה המון חוסר גבולות לילדים.

[2] כדאי לקרוא את ספרו של ספי רכלבסקי "אין גבול", המחבר בין שאלת הכיבוש והגבולות לבין שאלות אחרות בישראל שבהן "אין גבול".