הסכנות שבמשיחיות הדתית

אמרתי שהפעם אכתוב על המשמעות בחיים, איך יוצרים חיים של משמעות כחילונים, א ב ל   המציאות מזמינה לכתוב כבר עכשיו על המפגש שלי עם אנשים מהעולם הדתי.

ואני די מודאג ממה שאני פוגש, אני פוגש אנשים מלאים מאד בימניות חריפה, ובמלא-מלא הסברים/תירוצים שנותנים "הגיון" לעמדות האלו.

הביטוי המעשי של הימניות הזו עכשיו היא בהתנגדות לעסקה, ומסוכנת במיוחד ההתנגדות הצפויה למימוש השלב השני...

[כאן יש אפילו חוצפה מיוחדת מצד אלו מהם שטוענים למה העסקה גרועה – כי "אלו שלא ישוחררו עכשיו לא ישוחחרו גם אחכ", אבל זה יקרה כי אם חלילה הימין עצמו יצליח לטרפד את העסקה.    בדיוק הסיפור של הצעיר שרצח את הוריו וביקש רחמים כי הוא יתום]

הסיפור העצוב שאלו לא רק סמוטריץ' ובנגביר וחברי מפלגותיהם.

גם אלו שאני פוגש ואומרים שצריך לקבל את העסקה – גם הם בעיקר עסוקים בלהסביר כמה היא גרועה.

זוהי חוסר יכולת לקחת אחריות על החיים.

שהרי החיים מלאים באי-מושלמות, במחירים, ובעשיה הציבורית הרבה פעמים אתה צריך לבחור בין רע לרע יותר, בין קצת טוב לפחות טוב..

ההתמקדות בכמה המחיר גבוה מלווה המון פעמים בפנטזיות ש"היינו צריכים להשמיד את החמאס עד הסוף".  – פנטזיה ילדותית ומסוכנת, ובעיקר פנטזיה שמאפשרת להסתיר את המחיר שלא רציתם לשלם ועכשיו מתפוצץ לנו בפרצוף – המחיר של לעזור לרשות הפלסטינית לתפוס מקום בעזה של "היום שאחרי".

הימין/דתיים לא רצו את האפשרות הזו, והפנטזיות שיש אפשרות אחרת (שאינה רצח עם על מלא מלא) מאפשרות שלא להתמודד עם המציאות באחריות.

ראיתי עוד דרך של בריחה מאחריות, הדרך של בחירה במעשי צדקה כדי שלא לקדם חברה של צדק.

זה קורה המון בתחום הכלכלי (ותכף אחזור אליו) אבל זה קורה גם בענין הנורא הזה של החטופים. בשיחות עם דתיים על ההכרח בעסקה – רבים מהם שמתנגדים, מדגישים שוב ושוב כמה הם "מתפללים כל יום" לחזרת החטופים, מדגישים למשל את הפיוט של ערב שבת ש"עכשיו שרים במיוחד".

והנה, מעשה הצדקה הזה, מאפשר לאותו מתפלל שלא לצאת לדרוש מהממשלה כלום, ואפילו מאפשר ממנו להגיד שאסור לדרוש מהממשלה לעשות את הצעד המעשי – לחתום על הסכם סיום המלחמה והחזרת כולם.

זו דוגמא מובהקת שבה מעשה הצדקה פוגע ישירות בעשיית הצדק.

גם בתחום הכלכלי מעשי צדקה פוגעים ישירות בעשיית הצדק, ואני פוגש את זה חזק במיוחד אצל דתיים.

פעם בשבוע אני מקבל טלפון עם בקשה לתרומה (בטח תרמתי פעם ושמי עובר לו..), אני מסביר שאתרום בשמחה אם ישתמשו בכסף למאבק פוליטי להרחבת תקציבי מדינת-הרווחה כך שלא יצטרכו לבקש תרומות מאנשים.   הרבה מהמטלפנים לא מבינים בכלל למה אני מתכוון.  האפשרות הזו לא קיימת אצלם.  אני בד"כ שואל – בשנה הבאה גם תצטרכו? אז למה לא לפעול כדי שתקציב המדינה יענה על הצורך?

ויש עוד חוסר אחריות בענין עסקת החטופים-סיום המלחמה, עוד חוסר אחריות שמחייב עיון, כי זהו חוסר אחריות שמתחפש ליתר-אחריות.

זהו חוסר האחריות של אלו הטוענים כי הפסקת המלחמה תביא עלינו את התעצמות החמאס וחלילה פיגועים גרועים אף יותר, כך שמספר הקורבנות שיבואו בעקבות שחרור 100 חטופים – יעלה הרבה יותר.

על הטעות שבהנחה הדטרמינסטית הזו כתבתי כבר בפוסט קודם על "דטרמיניזם", וכאן יש עוד זוית לחוסר האחריות המיוחד הזה:

האיש החושב שהוא "הכי אחראי" כי הוא דואג קדימה, בזמן ש"חסרי האחריות" פועלים רק עם הרגש, בעצם משקר כי הוא מנסה לנתב את כולנו לתוך מסגרת צרה של הנחות היסוד שלו שרק בתוכן "יתר-האחריות" שלו רלוונטי.

ההנחות האלו הן

·       הדטרמיניזם של מלחמת הנצח

·       ההתנגדות המוחלטת לכל יצירת אפשרויות-חיים אחרות באזור

·       ההנחה שנוכל להסתדר כשאנחנו מחזקים שוב ושוב את שנאת כל העולם הערבי והמוסלמי מולנו

·       והנחות אלו, שבהכרח מובילות למעגלי מלחמה חוזרים – מבוססים על שתי אפשרויות מסוכנות – ההנחה שאלוהים יתערב ויסדר שננצח, והרצון שהמלחמה הנצחית תשנה את ישראל לנצח לחברה מגויסת-תמידית.

אז לא, אין כאן "יתר אחריות", אלא חוסר אחריות משווע, חוסר אחריות בכך שהוא לא רואה מציאות אלא מיסטיקה, ומסכן לשם כך את חיינו לשנים ארוכות.

ראוי לחזור לרגע אל הכלכלה גם בענין הזה של חוסר אחריות המתחפש ל"יתר אחריות". גם בכלכלת מדינות יש את כלכלני הימין המשדרים שהם "הכי אחראים" כי הם "שומרים על הקופה", לעומת הבזבזנים תומכי מדינת הרווחה.

אלא שהעובדות מראות אחרת, מי ש"שמרו על הקופה" לאורך שנות ישראל הביאו לצמצום ביצור, הגדלת פערים ובד"כ גם אבטלה, והממשלות שהגדילו הוצאה – לטובת שיפור החינוך, הבריאות, הכבישים וכו' הן אלו שהשיגו הגדלה ביצור, הגדלה בכוחם של המוחלשים וצמצום הפערים.

בקיצור, גם בכלכלה, וגם בבטחון ובטוח שגם עכשיו בעסקת החזרת כל החטופים וסיום המלחמה – האחראים הם אלו שפועלים לקידום הדברים, וחסרי האחריות המתחפשים לאחראים, הם אלו ה"שומרים על הקופה" ה"שומרים על ההשגים" ושאר הבולשיט.

אני רוצה לחבר עוד חוליה בשרשרת חסרי-היכולת-לאחריות: זוהי החוליה הביביסטית, שלפי ההבנה שלי מבוססת עמוק מאד על חוסר היכולת לקחת אחריות.

כי הרי מהי אחריות? אחריות היא היכולת לראות מספר צדדים של בעיה ובכל זאת להחליט מה עדיף, ואז לקחת את האחריות גם למחיריה של אותה החלטה.

רוב הביביסטים לא מסוגלים לכך, בפער גדול משאר הציבור, שימו-לב למי שיכול להגיד שמשהו אחד הוא אסור [כי ביבי אומר] ושבוע אחר-כך להגיד שזה דווקא מאד הכרחי – כי ביבי שינה את דעתו.

מה זה אומר להיתלות באחר ש"יודע מה נכון"? זה אומר לברוח מאחריות.

וכשיש להחלטות מחירים – אז תולים אותם באיזשהו "אחר" (השמאל, בג"צ.....) שגרם להם, לא ביבי, שתמיד עושה את המעשים המושלמים....

ומאיפה הם לומדים את חוסר האחריות זהו? מאותו ביבי. שימו-לב למשל שהוא אף פעם לא הודיע על הפסקת אש, וגם הפעם לא הודיע על העסקה, כי בעסקה יש גם מחירים, ואם יודיע – הוא יהיה אחראי להם.

אבל הציבור שלו ממשיך לתמוך בו דווקא בגלל שהוא אף פעם לא אחראי לשום בעיה.  רק להצלחות.

מסכנים.

מה שילדים בני 8 כבר יודעים, חלק גדול מהביביסטים עוד לא מסוגלים לעשות.

שיחזרו במהרה כולם!